<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ג'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ובסודר של (לוי) [גוי] יש ספק אם נקנה. וראיתי לרבינו הרשב"א ז"ל שנסתפק.
<h2>דף ח.</h2>
גרסינן בתוספתא [פ"ב הי"א], והביאה רי"ף בפ"ק דקידושין, המוכר חפץ לחבירו, זה אומר במנה וזה אמר במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה, אם הלוקח תובע את המוכר יעשו כדברי המוכר, ואם המוכר [תובע את הלוקח] יעשו [כ]דברי הלוקח. וכתבו הר"ם פ"ד דקנין.
<h2>דף טז.</h2>
והרבה דברים שנוהגים בהם עכשו (ו)קנין ואינן צריכין. כגון המשחרר עבדו דלא צריך. מדאמרינן בפ"ק דקידושין ולימא ליה באנפי תרי זיל. והמגרש את אשתו והעושה שליח או המוסר מודעא או המוחל לחבירו חוב או פקדון וכיוצא בדברים אלו, נהגו בהן קנין. וכתב הר"ם ז"ל בפ"ה דקנין כי אינו מועיל רק [לענין] שאינו יכול לומר משחק הייתי ומהתל הייתי.
<h2>דף כו.</h2>
ולענין קנין אע"ג דלא יהיב דמי קני, כמו שכתבתי למעלה דקנין שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה, ואפילו עייל ונפיק אזוזי, כדעת רבינו ז"ל דקנין קנייה גמורה היא.
<h2>דף כח.</h2>
יש קניה אחרת, דתנן התם בפ"ק דקידושין, כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ואוקימנא כל הנישום בדמים, כלומר כל דבר שאם בא לתתו בדמים באחר, דהיינו כל המטלטלין, לבד ממטבע שא"צ לשומו, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן, אע"פ שמקפידין על הדמים ושערו כמה שוה זה וכמה שוה זה, והחליפו אחר כך, כיו שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהן ונעשו ברשותו ואע"פ שלא משכן. ורש"י ז"ל גריס "כיון שזכה זה נתחייב הלוקח בחליפיו", ופירש כיון שזכה המוכר במעות אלו שנתן לו לוקח נתחייב הלוקח בחליפיו, שאם נגנב או נאבד ברשותו נגנב, דהא זכה בחליפיו אע"פ שלא משך. והלשון אינו מחוור, דהול"ל כיון שזכה זה זכה זה בחליפיו. וכתב רבינו תם ז"ל כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו, כלומר שזכה זה במעות שלקח, נתחייב ליתנם ללוקח, ושוב אינו יכול לחזור בו. ולא גריס "נתחייב זה". ובתוספתא [פ"א ה"ו] גרסינן (ד)דין זה בין במטלטלין בין במקרקעי, דתניא החליף לו קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. והתם בפ"ק דב"ב [ג' ע"א] דאמרינן כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק, התם קנין חזקה נקט ולא קנין חליפין.
<h2>דף סה:</h2>
גרסינן בחזקת הבתים [מ' ע"א], קנין בפני שנים. ולאו למימרא שלא קיים אלא בפני שנים, דהא אפילו בינו לבין חבירו קיים. דכל שהוא מודה לו שהקנה לו בקנין ואינו חב לאחרים קנה. דלא איברי סהדי אלא לשקרי. וכ"כ רי"ף ז"ל פרק האומר בקידושין. והראיה לזה מדאמרינן בפרק הזהב [מ"ו ע"א], ולקנייה אגב סודר דלית ליה ולקנייה אגב ארעא דלית ליה. ואקשינן אכפל תנא לאשמועינן בגברא דלית ליה ולא כלום. ואי (איתמר) [איתא] דבעינן בפני שנים לימא דלא הוה ליה סהדי כשירי לזה ולזה, דהא מילתא (דשיירא) [דשייכי] טפי, דבגורן לא משכחת סהדי הכון. אלא ש"מ (דמשום) דאע"ג דליכא סהדי כל היכא דמודה ליה חד לחבריה מהני. [להכי] דחיק לאוקומי במילי דחיקי. ודלא כהראב"ד ז"ל שכתב משמא דגאון ז"ל דאין קנין מתקיים אלא בשנים. וכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי דקנין, וזה לשונו, הקנין אינו צריך בפני עדים אלא אם (כן) היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר. אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אינו צריך עדים. וכיון שקנה הקונה בדרך מן הדרכים שקונין בהן בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בקנין בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה. ואע"פ שאין שם עדים. והיכא שמודה בקנין אבל אומר דרך התול נטלתו כשראיתי שלא היה בו עדים לא קנה. ולא אמרו אלא במודה ואין בו אלא חסרון עדים ע"כ.
